בשעה זו נערך הטקס הממלכתי לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה במשכן לאומניות הבמה באשדוד.
בטקס משתתף יו״ר הקואליציה ח״כ אופיר כץ (הליכוד), ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי, סגני וממלאי מקום ראש העיר, חברי המועצה והנהלת העירייה.
ראש העיר ד״ר יחיאל לסרי נאם באירוע:
הערב, עם הִישַׁמַע הצפירה, אַנו עוֹטים אווירת קַדְרוּת וְעֶצֶב, וּמתייחדים עִם זכרם של הנופלים במערכות ישראל, וּבפעולות האיבה.
משפחות יקרות, בִּרְגָעִים אלה, עַם ישראל עוטף אתכן, בְּחום ואהבה, וּמִשְׁתַּתֵּף בָּצער האינסופי המלווה אֶתְכֶן, מאז הדפיקה הנוראה בָּדלת, והבשורה המרה שנשאה עימה.
במהלך הערב הזה, עינינו מביטות בָּמסך שלפנינו. אנו רואים את שמות הנופלים והחללים, את תמונותיהם, את הפנים, והמבטים הנשקפים מהם.
והלב נעצב ונחמץ. על הָחיים, שהיו ואינם. על ימי ההולדת. החגים. על החלומות שהכזיבו. ובכלל, על כל מה שיכלו להיות. והם, משיבים לנו בדממה. בַּשֶּׁקֶט, שהשאירו אחריהם.
משפחות יקרות, אנו יודעים שאין לכן נחמה. שאין נחמה, לאובדן שלכן.
אנו גם יודעים, שיום הזיכרון הוא יותר עבורנו, מאשר עבורכן. אתן נושאות את הזיכרון והאובדן 365 (שלוש מאות שישים וַחֲמִישָּׁה) ימים בשנה. כל השנים. כל משפחה וכאבה.
אבל, אנחנו כאן איתכן הערב, בעיקר כדי לומר לכן, שליבנו איתכן. שכל העם, מתאחד ודואב עִימָּכֶן, כְּמִשפחת שְׁכוֹל אחת.
זו השנה השלישית ברצף, מאז אסון השבעה באוקטובר, שאנו מציינים את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, תוך כדי מלחמה.
מלחמה בתוך מלחמה. וְהַחֶבְרָה הישראלית ממשיכה לדמם.
רק בשבועות האחרונים, נוספו למשפחת השכול, עשרות חללים. חיילים ואזרחים.
ואצלנו באשדוד, נֶחְפַּר אתמול בַּחֶלְקָה הצבאית, קבר טרי נוסף.
קִבְרוֹ של בן אשדוד, רב סמל במילואים, לידור פורת הי"ד, שנפל שלשום בִּלְבָנוֹן. ליבנו עם המשפחה, בִּשְׁעָתָהּ הקשה הזו.
משא האובדן והשכול הלאומי, נעשה כבד, יותר ויותר.
שמות חדשים, נֶחְרָטִים, על לוחות הזיכרון.
ושורות שורות של מצבות טְרִיּוֹת
מִתְוַוסְּפות לְטורי הנופלים.
מאז השבעה באוקטובר 2023, נוספו למעגל השכול למעלה מ-7,100 בני משפחה (הורים, אלמנות ואלמנים, יתומים, אחים ואחיות).
בני משפחותיהם של חללי מערכות ישראל, ושל אזרחים שנרצחו בפעולות איבה.
האמת פשוטה: מדינת ישראל, נמצאת במלחמה אינסופית, ונלחמת על קיומה, מאז הקמתה.
לא היה יום אחד, שלא עמדנו על המשמר.
לא היה יום אחד, שלא נלחמנו.
בְּמִלְחֶמֶת יום הכיפורים, בעיצומו של הקרב, כתב חיים חפר, לְבִתּוֹ הקטנה
בת השש, שיר תמים וּמָלֵא תקווה.
״אני מבטיח לָךְ, ילדה שלי קטנה, שזאת תהיה המלחמה האחרונה״.
– שיר ידוע. אך כְּאִימְרָתוֹ של רבי משה אבן עזרא, מגדולי המשוררים, בתקופת תור הזהב בספרד:
״מיטב השיר – כְּזָבוֹ״.
יופיו של שיר, הוא בתיאור אִידִילְיָה פסטורלית, ולא מציאותית. כי המציאות לא תמיד יפה.
ואכן, ההבטחה בַּשִּׁיר, הייתה הבטחת כָּזָב. לא היה לה בסיס במציאות.
המציאות טפחה על פנינו, שוב ושוב. מאז, מלחמות רבות רדפו את מלחמת יום הכיפורים.
אנו מוקפים אויבים, השואפים להשמידנו. ואנו נאלצים להיאבק, על קיומנו, ועל חירותינו.
גבורתם, מסירותם, ואומץ ליבם, של הבנים והבנות, הם אבני היסוד, של הקיום והחירות, בארצנו. לַמַּאֲבָק הזה, יש מחיר.
וּלְדַאֲבוֹן הלב, יֵקִּירֵיכֶן, יְקִירֵינוּ, הם, מחיר מאבק הקיום והחירות שלנו. המחיר הכבד מנשוא, שאתן, משפחות יקרות, שילמתן.
עֶשְׂרִים וַחֲמִישָּׁה אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת, אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה, (25,648) חללי צבא הֲגַנָּה לישראל וכוחות הביטחון, וּבָהֶם שְׁלוֹשׁ מֵאוֹת וּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר (313) טוֹבֵי בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ של העיר שלנו אשדוד, עִימָּם אנו זוכרים היום את ארבעת האלפים, וחמש מאות, שמונים ושבעה (4,587) נפגעי פעולות האיבה מאז הקמת המדינה, וּבתוכם 72 שִׁבְעִים וּשְׁנַיִים בְּנוֹת וּבְנֵי אשדוד, שֶׁנִּסְפּוּ בְּפעולות איבה בְּשגרת יומָם – בַּעיר, וּברחבי מדינת ישראל.
הלב הלאומי שלנו, כואב את האבות והאימהות, את הילדים והקשישים, שנרצחו בפיגועי תופת וּבְמִתְקָפוֹת טילים נפשעות.
הם נרצחו, בַּבַּיִת, בָּרְחוֹב, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה, בָּרֶכֶב וּבָאוֹטוֹבּוּס.
בְּמִסְעָדָה, בְּבֵית הַסֵּפֶר, בַּאֲתַר הַבְּנִיָּה, ולמעשה בכל פינה וְאֲתַר ברחבי המדינה.
הטרור מבהיר לנו, שוב ושוב, שֶׁכּוֹל הָעָם צבא, וכל המדינה חזית.
במלחמת הקוממיות הארוכה שלנו, כולנו חיילים.
כְּאֵב המשפחות שאיבדו את יקיריהן, בִּפְעוּלוֹת אֵיבָה, הוא כְּאֵב עמוק וצורב בְּלֵב האומה.
אין אזרח במדינת ישראל, שאינו מכיר, קרוב משפחה, חבר, שכן, או מכר, שהיה קורבן לפעולת איבה.
הטרור, הינו חלק בלתי נפרד, ממציאות החיים במדינת ישראל. חלק בלתי נפרד, מהמאבק על הבית.
מאז תחילת הַיִּשּׁוּב הַצִּיּוֹנִי בארץ ישראל, וּבְיֶתֶר שְׂאֵת, מאז הקמת המדינה.
וכולנו מצדיעים לכן. משפחות יקרות. משפחות הַשְּׁכוֹל במערכות ישראל, וּבִפְעוּלוֹת אֵיבָה.
כי למרות הכאב והגעגוע, אתן ממשיכות לִבְנוֹת חיים.
בַּאֲצִילוּת הַנֶּפֶשׁ שלכן, אתן מעניקות לנו,
את התקווה לֶעָתִיד טוב יותר.
אותו עתיד נִכְסָף, שאתן הראשונות, להיות כְּמֵהוֹת, אליו כל כך.
שְאולי, ביום מן הימים, נגיע אל הַמְּנוּחָה וְהַנַּחֲלָה. של חיים ללא מלחמות.
מציאות אוטופית, שתהיה ביטוי הנחמה, המשמעותי ביותר עבורכן.
שההקרבה שלכן, לא הייתה לשווא.
אחרי כל מלחמה, אנו מתפללים ומקווים, שזו תהיה המלחמה האחרונה.
שהבטחתו של חיים חפר לְבִתּוֹ בת השש, במלחמת יום הכיפורים, לא תהיה הבטחת כָּזָב.
שנוכל לומר: ״מיטב השיר – אֲמִיתוֹ״. ולא כְּזָבוֹ.
שהארץ, אכן תשקוט 40 שנה.
ואנחנו עומדים ושואלים: מתי כבר יגיע היום ? או לפחות, האם היום הזה קרוב?
עומדים ושואלים, אך לא מוצאים תשובה. עֵינֵינוּ רק רואות, שאנחנו בתקופת דמדומים היסטורית.
חושך ותקווה, שֶׁדָּרִים בִּכְפִיפָה אַחַת.
מצד אחד, אסון הַשִּׁבְעָה באוקטובר, היום הָאָפֵל ביותר שידע העם היהודי מאז קום המדינה.
יום בו נרצחו 1,200 ישראלים. נחטפו 251 (מאתיים חמישים ואחת) אזרחים וחיילים. מבוגרים וילדים. יום בו קרסה לחלוטין, תפיסת הביטחון הלאומי שלנו, עד כדי חרדה קיומית.
חרדה קיומית, מתוכנית ההשמדה שֶׁהָגוּ, משטר הטרור האיראני, ושלוחותיו סביבנו.
רצף מלחמות בלתי פוסק. ״חרבות ברזל״. ״עם כְּלביא״. ״שאגת הארי״.
הֶרֶס נרחב מנפילות טילים, אלפי מפונים, קריסת עסקים, ועומס חָסַר-תקדים על משרתי מילואים.
מחלוקות קשות, ופילוג בחברה הישראלית.
התפשטות האנטישמיות בעולם. בָּרָמָה החמורה ביותר, מאז השואה. בְּאירופה, צפון אמריקה, ואפילו בְּארה״ב.
ומצד שני, התאוששות מטאורית, של צה״ל, וכוחות הביטחון. עִם מכות מחץ אדירות בעוצמתן, על אויבנו בכל החזיתות. בְּעַזָּה, בִּלְבָנוֹן, וּבְאִירָאן.
חֲזָרַת כלל החטופים, החיים והחללים. פגיעה משמעותית בַּיְּכוֹלֶת הגרעינית של איראן.
וּבָעוֹרֶף: גילויי התנדבות מפעימים, חוֹצֵי-מִגְזָרִים ואוכלוסיות, בַּחֶבְרָה הישראלית.
חוסן מעורר התפעלות, של אזרחי המדינה, גם תחת נפילות טילים, עִם החרדה והנזקים האדירים, שהם גורמים.
יציבות יחסית, של הכלכלה הלאומית, עִם מֶשֶׁק מתפקד ואף צומח, תוך כדי מצב מלחמה, במשך למעלה משנתיים וחצי .
וייתכן, אנחנו מקווים, ונדע ממש בקרוב, מציאות, בהסכם או בחידוש הלחימה, שתבטיח את הסרת האיום הגרעיני האיראני.
ואולי גם, בעתיד הקרוב, גם הסכמי שלום חדשים עם לבנון, סוריה, וּמְדִינוֹת עֲרָב נוֹסָפוֹת שיצטרפו להסכמי אברהם.
אכן, תקופת דמדומים היסטורית.
תקופה שברירית, הטומנת בחובה, התפתחויות היסטוריות.
וְיָמִים יגידו. מה יהיה טיבן.
אך מה שוודאי למדנו, בַּשְּׁנָתַיִים וָחֵצִי הָאַחֲרוֹנוֹת הוא:
שֶׁאֶת העם היהודי, הָעַתִּיק שֶׁבָּעַמִּים, אפשר להגדיר, לא רק על פי יְמֵי הָאֲפֵילָה שֶׁהוּא חוֹוֶה.
והיו לו ימי אֲפֵילָה רבים, לאורך שנות קיומו.
אלא גם ובעיקר, על פי היכולת המופלאה שלו, להתגבר על משברים, ולצאת מהחושך אל האור.
האמונה שלנו בצדקת הדרך. האמונה שלנו בְּצוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ.
ומעל הכל, הבנים והבנות, הגיבורים והאמיצים, שאנו זוכרים היום, שמסרו את נפשם למענינו.
הם אלה שמבטיחים את נצח ישראל.
הם כותבים בְּדָם, את ההיסטוריה של הבית השלישי שלנו.
הם אלה שֶׁמְּקָרְבִים אותנו, להתגשמות חזון הנביא ישעיהו: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
שזו אכן תהיה המלחמה האחרונה.
שֶׁמֵּיטַב השיר יהיה אֲמִיתּוֹ. ולא כְּזָבוֹ.
לוּ יְהִי.
משפחות יקרות,
מחר, באירועי יום העצמאות, נחגוג את הישגיה הכבירים של מדינת ישראל.
נשמח על הדרך שעשינו בְּשִׁבְעִים וּשְׁמוֹנֶה (78) שְׁנוֹת קוֹמְמִיּוּת, וב-70 שנות העיר שלנו אשדוד.
אך גם בתוך השמחה, לא נשכח לרגע, את יֵקִּירֵיכֶן, יְקִירֵינוּ. מיטב בניה ובנותיה של עירנו אשדוד. בתוך כלל חללי מערכות ישראל, ופעולות האיבה.
נחגוג בידיעה שכל דגל שמונף – מונף בזכותם, של אלו שאינם עוד בינינו.
נמשיך להיות מוכנים ודרוכים, מול הקמים עלינו לְכַלּוֹתֵינוּ.
בְּיָד אחת נושיט יד לשלום. וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה, נחזיק את החרב.
ונמשיך לעשות כל מאמץ. להיות ראויים לַמְּחִיר ששילמתן.
במיוחד, ולפחות, בְּצִמְצוּם המחלוקות והפילוג בינינו. בין כל חלקי החברה הישראלית.
יהי זכרם של חללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה, ברוך ושמור, בליבנו לעד.
