הבקשה הוגשה על ידי מספר משפחות מהרחוב, שטענו כי מדובר בפועל בהוסטל או פנימייה שתשנה את אופי השכונה ותגרום לשורה של מטרדים – עומסי תנועה וחניה, רעש בשעות לא שגרתיות, פגיעה בפרטיות ואף ירידה בתחושת הביטחון.
עוד טענו השכנים כי מדובר בשימוש חורג בנכס מגורים, שנעשה ללא האישורים הנדרשים, וכי לא ניתנה להם אפשרות להתנגד במסגרת הליך תכנוני. בהמשך ניסו לרכך את עמדתם וביקשו להגביל את מספר הדיירים לשישה בלבד, במקום לעצור לחלוטין את הפעילות.
מנגד, העמותה המפעילה הבהירה כי מדובר במסגרת דיור קהילתית חוקית, באישור משרד הרווחה, שמטרתה לשלב ילדים עם מוגבלויות בתוך הקהילה ולא להרחיקם למוסדות סגורים. לדבריה, במקום שוהים כיום ארבעה ילדים בלבד, ובהמשך צפויים עד 12 – במסגרת ביתית ולא מוסדית. עוד נטען כי לא הוצגו ראיות ממשיות למטרדים, אלא רק חששות עתידיים.
השופט יהודה ליבליין קיבל את עמדת העמותה ודחה את הבקשה לצו מניעה זמני. בהחלטתו הדגיש כי החוק מאפשר מגורים מסוג זה בשטח המיועד למגורים, כחלק ממדיניות לשילוב אנשים עם מוגבלויות בקהילה.
השופט אף מתח ביקורת על אופי ההתנגדות, וציין כי היא נושאת מאפיינים של תופעת ה-“NIMBY” – כלומר התנגדות עקרונית למיזם רק משום שהוא ממוקם בסמוך לבית המתנגדים. לדבריו, המבקשים לא הצליחו להצביע על נזק ממשי או בלתי הפיך, ולא הציגו ראיות לכך שכבר נגרם מטרד כלשהו.
עוד נקבע כי גם אם בעתיד יתבררו בעיות, ניתן יהיה לטפל בהן באמצעים משפטיים אחרים, ואין בכך כדי להצדיק עצירה מיידית של הפעילות.
במקביל, נתן בית המשפט משקל גם לפגיעה האפשרית בילדים עצמם, במקרה שהמסגרת תיסגר – במיוחד לאור העובדה שהם הופנו אליה בהחלטות שיפוטיות ובהיעדר חלופות מתאימות.
בסיכום ההחלטה נדחתה הבקשה, אך הובהר כי הדלת אינה נסגרת בפני התושבים אם יוכח בהמשך כי אכן נגרמים מטרדים. לצד זאת, המליץ השופט לצדדים לנסות להגיע להבנות ולתת הזדמנות לשילוב הילדים בקהילה.
