אין להכחיש את הכעס ואת הכאב לנוכח מצבם של החרדים לדבר ה׳ בארץ ישראל. רבים מרגישים כי מערכות המדינה רודפות אותם, וכי גם זכויות בסיסיות נמנעות מהם. נשים חרדיות שיוצאות לעבוד אינן זוכות, לטענתם, למלוא הזכויות; ולילדים החרדים לא תמיד ניתנת הזכות לחינוך כחוק. כל זאת, כך נדמה, משום שהוריהם לומדים תורה.
הציבור החרדי לא יצר את הבעיה סביב מעמדם של בני הישיבות, אך כעת הוא נדרש לשאת בתוצאותיה. במקביל, השיח הציבורי הולך ומקצין, ולעיתים התחושה היא שההסתה נגד החרדים מגיעה למקומות מסוכנים. כאדם שנפגש עם אזרחים מכלל הציבור במסגרת עבודתי כמנהל מערך כשרות, אני חש לא פעם את הבוז ואת השנאה.
במצב כזה טבעי לחפש אשמים, והביקורת מופנית לא פעם כלפי הנציגים החרדים. יש בהחלט מקום לביקורת על הישגים שלא הושגו, ועל הדרך שבה נוהלו הדברים בקדנציה האחרונה. לא קל למי שמקבל משכורת מכובדת להבין את מצוקתה של משפחה שבה הבעל לומד, האישה עובדת קשה, וההכנסה החודשית בקושי מספיקה לצורכי הבית.
אבל חשוב לזכור: חברי הכנסת אינם אלה שיצרו את כל העוולות, וגם אינם יכולים לבדם למנוע אותן. בסופו של דבר, מי שמנהל את העולם הוא הקדוש ברוך הוא. הפעילות בכנסת היא השתדלות בלבד; לב מלכים ושרים ביד ה׳, וכל מה שמתרחש הוא כפי רצונו.
שונאינו מבקשים לנצל את הכאב ואת הכעס כדי לפלג את הציבור החרדי ולקושש עוד קולות של שנאה. עלינו לעשות חשבון נפש ולפשפש במעשינו. ואם תצא הוראת גדולי ישראל להצביע למפלגה מסוימת, נקיים אותה במלואה – גם אם בלב יש כעס וכאב.
זהו הניסיון שלנו בדור הזה: להתחזק באמונה ולדעת שהכול מן השמיים. למרות הקשיים, נקיים בגאון ובעוז את הציווי ״ועשית ככל אשר יורוך״, ונוכיח שהניסיון לפלג אותנו לא יצלח.
וגם בדרך הטבע: נניח שהכוח החרדי בקלפי ייחלש במחצית, והכוח שמנגד יגדל – כיצד הדבר יסייע ללומדי התורה? מי שכועס על חברי הכנסת ובתגובה מחליש את הכוח החרדי, דומה למי שכועס על הטייס ומחליט לשבור את חלון המטוס באמצע הטיסה.
נכון לומר כי פרסומי המפלגות החרדיות כמעט שאינם רלוונטיים. מה שנדרש כעת הוא מכתב ברור וחתום מגדולי ישראל. נציגינו מהקדנציה הקודמת יכולים לקבל אחריות בענווה על התוצאות, ואולי הדבר ישכך מעט את הכאב בציבור; אך מה שיכריע הוא דבריהם של גדולי ישראל, שלאורם אנו הולכים.
גם כלפי מי שרואים בימין אוהבי תורה, ובפרט כלפי צעירים שאינם זוכרים את העבר, חשוב להזכיר: ממשלות ימין קיצצו בעבר בתקציבי מוסדות התורה ובקצבאות הילדים, בטענה שהחרדים צריכים לצאת לעבודה. וכאשר רבים אכן יצאו לעבוד, הם נותרו, לתחושתם, בלי הזכויות המגיעות להם. הדברים מזכירים את תחילת השעבוד במצרים: תחילה פנו אל בני ישראל ״בפה רך״, ובהמשך קוצצו זכויותיהם והוכבדה עליהם העבודה.
הטענות כלפי הנציגים אינן חדשות. בסוף פרשת שמות, לאחר שמשה ואהרן פנו לפרעה בבקשה לשחרר את בני ישראל, פגשו אותם שוטרי העם וטענו: ״הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו״. הנציגים החרדים אינם משה ואהרן, אך הטענה מוכרת: מי שפועל למען הציבור עומד לא פעם מול כעסו, במיוחד כשהתוצאות אינן נראות לעין.
נקבל על עצמנו להתחזק בלימוד התורה, במצוות שבין אדם לחברו, באמונה בה׳ ובאמונת חכמים. דווקא בזמנים שבהם קשה לראות את החסדים, נתחזק בדברי מנהיגי הדור, ובעזרת ה׳ נראה ישועות.
