יפים גולדברג תושב אשדוד בשנות ה-80 לחייו משחזר את הימים ההם בהם ניצלו הוא ובני משפחתו; אימו האלמנה, הוא, אחיו ואחותו. ולפי העדויות והשחזורים של יפים, זה מזכיר ממש את תקופת החשמונאים והיוונים.
״מאז שהגיעו הנאצים לאזור הכל השתנה״ מספר לנו יפים.
בתי הכנסת התרוקנו מחשש למאסר בעינויים והנאצים חיפשו את היהודים בתוך הבתים וניסו לשמוע מי מדבר יידיש ובאותו הרגע כשנמצא אחד כזה, הוא מקבל כדור לראש. ולכן דיברנו רק רוסית.
פחדנו להסתובב עם כיפה, הינו משתמשים במטפחת כשהיה צריך. כל סממן דתי נמחק. פעם אחת נולד תינוק באחד הבתים הסמוכים, הברית נערכה בלילה בחושך ועד היום לא הבנתי מי קיים את המילה, רופא או מוהל. הכל היה במסירות נפש ובחשאיות.
עוד אני זוכר, ממסירות הנפש של המשפחה שלנו, אמא, רק היא זכרה וידעה מתי מגיע חג. והעבירה לנו את זה בלי לדבר הרבה, פשוט הכינה את המאכלים המיוחדים של אותו חג חילקה מתנה לכל ילד והבנו במה מדובר; ראש השנה, סוכות, חנוכה או פסח.
פעם אחת בפסח, דוד שלי הבריח לנו, בדרך של עשרות קילומטרים ברכבת, מז'לובין שבבבלארוס לאוקראינה חבילת מצות לחג הפסח. הוא הסתכן בחייו על כך אבל, הלב היהודי לא ויתר על המצווה. אני לא יודע איך הוא עשה את זה.
ואז התחילה המלחמה בבלארוס.
ברחנו כ-80 ק"מ מבלארוס בסוסים ועגלות, לעיר הגבול "הומל" משם עוד מספר ק"מ לרהצ'וב שבמזרח, שם הייתה רכבת לשקלוב בעזרתה ברחנו לדודה שלנו שהתגוררה שם עם חמשת ילדיה. מדובר על נסיעה ארוכה ומעייפת בלי יכולת לישון או לנוח.
הרכבת לא יכלה לנסוע בשעות היום בגלל תקיפות חיל האוויר הנאצי שפעל רק ביום. לכן, הנסיעות היו בלילה, וביום, התחבאנו בתחנה. אנשי האזור תרמו לנו אוכל וכך שרדנו את הדרך.
וכך הגענו לשקלוב. אבל שם, היה יותר בטוח מהנאצים. מדובר במקום עני מאוד. חילקו 200 גרם לחם ליום לאדם וגם זה היה רק עם תלושים וההמתנה לחלוקת הלחם היתה כרוכה בתור ארוך שבסופו לא בטוח שישאר לך משהו.
גם למלח לא היה כסף ונאלצנו לאסוף מהשאריות שנזרקו במפעל הסמוך. אכלנו חתיכה קטנה של תפוח אדמה עם שמן רק אם היה איזה חג כלשהו.
בשנת 1944 בחודש יולי ברחו הגרמנים מבלארוס וקיבלתי מכתב שמודיע לנו על מות אבי. אמא ביקשה שנחזור לבלארוס ואכן חזרנו והמחזות בדרך חזור היו מזעזעים. המון גרמנים מתים בכל מקום. והמון בתים הרוסים.
התחלנו לשקם את עצמנו, דגנו דגים מהנחל הסמוך וחיינו עם מה שהיה ואכלנו מהמעט שהיה. היה קשה מאוד.
בשנת 1948 נסענו ללבוב עם אחים שלי שם גרה דודה שלי אחות של אמא וניסינו להשתקם בעבודה ובלימודים.
מכיוון שלא היה מה לעשות לא בבלארוס לא באוקראינה ולא ברוסיה, למדתי ספנות והתחלתי לעבוד בכל מיני מקומו רחוקים כמו סינגפור קייפטאון דרום אפריקה ועוד. עד שבשנת 1991 עלינו לארץ אני ומשפחתי.
"אבי, היה קצין בכיר בצבא בלארוס ונהרג במלחמה צעיר כשהוא רק בגיל 34." משחזר יפים ושולף את האלבום מהמגירה ומראה לנו את התמונות שלו באלבום.
65 שנה חיפשתי את הקבר שלו ולא מצאתי עד שחקרתי והגעתי למעין קבר אחים והבנתי מעדי ראייה ומתושבי המקום שהוא נקבר שם בוודאות. שמו לא היה רשום על המצבה וגם לא היה מקום לזה שם אז הזמנתי מצבה חדשה וגדולה במיוחד בשבילו על שם "גולדברג דוד".
"המזכרת היחידה שנשארה לי ממנו אלה התמונות ועוד מעט אדמה שלקחתי מהקבר שלו וגם מהקבר של אמא, איחדתי אותם לשקית אחת וזה מה שנשאר לי מהם״. מצמרר.
המסר של יפים לכולנו:
"עכשיו בישראל טוב. צריך להודות לה' על מה שיש ולהגיד תודה על הניסים ועל הכל״.
מרגש אני מנגב את הדמעות ללא הפסקה
תודה הרב דויטש
פרויקט מאלף
כתבה מהממת
מרגש ומחריד, השם יקום דמם שם כלל הרוגי השואה האיומה.
יפים – ריגשת!