קובץ חידושים

פרשת בלק | ליקוטים נפלאים לפרשת השבוע מהרב ברוך רובין שליט"א

למה כל כך חרה אפו של בלעם? ולמה הסתגר החסיד ר' חיים באפלה ועלטה?
ליקוטים נפלאים

"וירא בלק" (כב, ב)

מדוע מתחילת הפרשה, ועד שחזרו בלעם ובלק למקומם, אין שום הפסק של פרשה פתוחה או של פרשה סתומה, והכל נכתב ברצף אחד?

ניתן להסביר זאת על פי מה שכתב רש"י בתחלת פרשת "ויקרא", שההפסקות בין דברי ה' השונים שנאמרו למשה, באו כדי לתת רווח להתבונן בין פרשה לפרשה ובין עניין לעניין – להתבונן מה אפשר ללמד מהכתוב בכל פרשה ופרשה.

אולם בלעם, על אף שקיבל נבואות חשובות, לא השכיל להתבונן בהן, ולקחת מהן מוסר, ולא למד מהן כלום, ואם כך, הרי שעבורו היו הרווחים מיותרים.  (חפץ חיים)

 

"אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב"(כב, יח)

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו – מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים – מתלמידיו של בלעם הרשע.

עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה – מתלמידיו של אברהם אבינו, עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה – מתלמידיו של בלעם הרשע". (אבות ה,יט)

אחד מראשי הישיבות, לפני כששים שנה, סבל מאסתמה, כך שפעמים לא מועטות היה נתקף בקוצר נשימה בעיצומו של שיעור, ה' ישמור, דרכי הנשימה נסתמו.

באותו רגע הוא היה מפסיק כמובן לדבר, יוצא למרפסת הפתוחה, ובאויר הטוב של ירושלים היה תופס לעצמו נשימה במשך דקות ארוכות, לפעמים רבע שעה, עד שחזר לעצמו.

התלמידים ידעו שבדרך כלל עד כרבע שעה, או לפחות עשר דקות, הוא לא ישוב לאמירת השיעור.

היו לומדים לעצמם עד שהרב ישוב, מקווים בסבלנות להתאוששותו ורפואתו.

ויהי היום, ובאמצע השיעור הוא לא יכול היה להמשיך, יצא אל המרפסת לחפש אויר.

והנה לא חלפו יותר משלושה רגעים והוא שב לתלמודו.

הם ממש לא הכירו דבר כזה, אך כמובן לא שאלו שאלות.

לאחר השיעור, תלמידים מקורבים העזו והתעניינו: "היום היה מעשה נסים, רגעים בודדים בלבד, וברוך השם הרב יכול היה להמשיך את השיעור"…

"אספר לכם מה התרחש באותם רגעים ספורים", אמר הרב.

"יצאתי לשאוף אויר, היה לי קשה מאד – לא הצלחתי כמעט לנשום! אך כאשר עמדתי במרפסת ראיתי בבנין ממול, שאברך פלוני שאתם מכירים אותו, בעל משפחה ברוכת ילדים, והנה הוא בונה, יוצא החוצה – עם חדר וסוכה, חתיכה ראויה להתכבד.

כל כך שמחתי בליבי: 'הוא בונה! הוא בונה, ברוך השם!' נכנס לי כל כך הרבה אויר, כזו שמחה, רחב לי.

שאפתי אויר לראותיי והכל עבר לי"…   (יחי ראובן)

 

"קום לך איתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ)

בלילה השני כאשר בלעם מחכה ל'אישור' מהקב"ה ללכת עם שרי בלק, אומר לו הקב"ה "אם לקרוא לך באו האנשים – קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה".

חז"ל דורשים מפסוק זה (מכות י:) "אמר רבה בר רב הונא אמר רב הונא, ואמרי לה אמר רב הונא אמר רבי אלעזר, מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכין אותו. מן התורה, דכתיב 'לא תלך עמהם' וכתיב 'קום לך איתם'"….

דהיינו, חז"ל מביאים ראיות מהתורה מהנביאים ומהכתובים להוכיח שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו.

המקור מהתורה הוא מבלעם: בלילה הראשון אמר לו הקב"ה 'לא תלך עמהם', אבל כיוון שהוא כל כך רצה, קיבל בלילה השני הוראה 'קום לך איתם'.

ולכאורה, מפסוקים אלו יש ראיה הפוכה בדיוק: הרי הקב"ה אמר מיד אחר כך: "ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה". שהרי בלעם רצה ללכת לקלל או לברך – ולכך לא ניתנה לו רשות.

 

ביום השבת נכנס יהודי אל הגאון רבי בנימין דיסקין, רבה של לומז'ה – אביו של "השרף מבריסק", המהרי"ל דיסקין – להתבשם מתורתו.

טרם יצא האורח, סיפר אגב אורחא לרב העיר שמחר, ביום ראשון, רצונו לנסוע לעיר מסוימת לצורך מסחרו.

שמע זאת רבי בנימין ולחש "כוונתכם ללכת", שכן בשבת אסור לדבר על פעולות שאסורות בשבת עצמה.

היהודי שמע את ההערה ולא הבין אותה. "כן, לנסוע", "הסביר" למרא דאתרא.

משם המשיך היהודי לתאר היכן תעבור הכרכרה ומנה שורה של מקומות שדרכם יעבור. בכל פעם שהזכיר את המילה "לנסוע", תיקן אותו רבי בנימין בלחש "ללכת".

ביום ראשון בשבת יצא היהודי לכיכר העיר, מקום חניית העגלות, ביקש לצאת לדרך עם העגלה הראשונה.

לצערו נוכח לגלות שזה עתה יצאה עגלה לכיוון המבוקש, עוד רואים אותה מרחוק, ואם יחיש צעדיו, יספיק לעלות עליה.

החל היהודי רץ אחרי העגלה, אולם לשווא היה עמלו. ככל שהתקדם הוא – התקדמה העגלה. בסופו של דבר החליט להמשיך עד לתחנה הקרובה ברגל. שם, החליט, יתפוס עגלה להמשך הדרך.

לאורך כל הדרך חזר המאורע ונשנה שוב ושוב: העגלה יוצאת רגעים ספורים לפני בואו, הוא מחליט לרדוף אחריה אך לא משיג אותה.

בסופו של דבר גילה היהודי שצעד את כל הדרך מעירו למחוז חפצו ברגל כשהוא חסר נשימה.

תיקונו של רבי בנימין צף מול עיניו: "ללכת" במקום "לנסוע".

כאשר שב לביתו והתרעם בפני המרא דאתרא על שכך עלתה לו בשל קפידת הרב, חייך רבי בנימין בענווה והבהיר: לא הייתה כוונתי חלילה לקלל אתכם, רק תיקנתי אתכם כפי ההלכה שאין לדבר בשבת דברים האסורים בחול…

מבאר רבי ישראל מביאלא (כנראה הכוונה לחתנו של הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' מגור): חז"ל דייקו בלשונם: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו". אדם רוצה ללכת? אין שום בעיה. הקב"ה לא מגביל אף אחד בבחירה שלו. הדרך פתוחה ואפשר ללכת.

אולם אף אחד לא הבטיח לו שישיג את המטרה שרצה.

גם בלעם קיבל רשות ללכת. אולם לברך או לקלל? רק מה שיגיד לו הקב"ה!

לפי דבריו נוכל לרמז בזה דברי חז"ל (יומא לח:): "בא לטמא – פותחין לו", הדרך פתוחה בפניו והבחירה מצויה בידו. בדרך שרוצה לילך – מוליכין אותו. אבל את המטרה לא ישיג.

אולם "בא לטהר – מסייעין אותו", לא רק שיוליכו אותו באותה דרך, כי אם גם יעניקו לו סיוע להגיע למטרתו. (במחשבה תחילה)

 

"ויפתח ה' את פי האתון" (כב, כח)

ועתה מפני שדיברה והוכיחתך ולא יכלת לעמוד בתוכחתה כמו שכתב "ויאמר לא" הרגתיה! שלא יאמרו זו היא שסילקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות. (רש"י)

פעם ניגש חתן מבני ישיבת מאור התלמוד אל ראש הישיבה הגאון רבי חיים זליבנסקי זצ"ל כשעננת דאגה על פניו: מתברר, שהורי כלתו הודיעו לו שהזמינו לחופתו את ראש העיר החילוני, שהיו מקורבים עמו, והם מוכרחים לכבדו בברכה תחת החופה.

אלא שהחתן הודיע להם נחרצות שבשום אופן אינו מסכים, כי יש בכך שאלה הלכתית בנוגע לנגיעתו ביין ועוד חששות, ונגרם מזה מתח רב בין צד הכלה והחתן, מה יעשה?

מיד הרגיע אותו ראש הישיבה ואמר לו: "הכל יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג.  ראש העיר יגיע, ובכל זאת הכל יבוא על מקומו בשלום והוא יכובד בכבוד הראוי לו"!

כאשר הגיע ראש הישיבה לסדר את החופה, קרא לאחראי על הזמנת הכיבודים ולחש לו משהו באוזנו.

החתן והכלה כבר הגיעו לחופה, ואז נשמע הכרזה ברמקול בזה הלשון: "מכובדינו ראש העיריה מוזמן בזאת לשאת דברי ברכה לחתן ולכלה". ראש העיריה עלה לחופה, בהנאה גלויה, פצח בשיר והלל לכלה ולמשפחתה…

או-אז נסללה הדרך לעריכת חופה כדת וכדין, תוך שמירה על כבוד הזולת…  (הלמות עמלים)

 

"לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל" (כג, כא)

מעשה שאירע בבית דינו של הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל: יהודי שיצא חייב בדין החל לצעוק בקול גדול.

רבי ניסים ישב ושתק.

שאל אחד הנוכחים בפליאה: "מה זאת, היאך אפשר לסבול התנהגות מחוצפת כזאת?"

השיב לו רבי ניסים בנחת: "האם הרווחת פעם מאה אלף שקל"? השיב הלה בשלילה.

"והאם הפסדת מאה אלף שקל": "לא!

"אם כן" – אמר רבי ניסים – "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו (אבות ב, ה), לפי דעתו הוא הפסיד כעת מאה אלף שקל, ויש לו צער גדול מאוד". (הלמות עמלים)

 

"הן עם כלביא יקום" (כג, כד)

"כשהן עומדין משנתם שחרית, הם מתגברים כלביא וכארי, לחטוף את המצוות, ללבוש טלית, לקרוא קריאת שמע ולהניח תפילין". (רש"י)

סיפר הרה"ק רבי שלום מבעלזא זיע"א, דבדידיה הווי עובדא, כשבצעירותו התגורר בשכנות לנפח גוי, ואותו נפח היה בתמידות ובשקידות משכים קום כבר בחצות הלילה, להיות ניצב על משמרתו בעבודת הנפחות.

משהיו נשמעים הדי הלמות הפטישים ממעונו של הנפח, היתה הרבנית הצדקנית מרת מלכה ע"ה, קוראת ואומרת לבעלה הרה"ק: "שלום! שלום! קום לעבודת הבורא, שהרי הנפח כבר עסוק במלאכתו".

ויהי באותו היום בו השכים הרה"ק מבעלזא והקדים את הנפח, בו ביום מת הנפח, ויהי לפלא.

ביאר על זאת הרה"ק המהר"ש, שכיון ואותו היום לא גרם הנפח להשכמתו, לא היה לו לנפח מאין לינוק את חיותו, ושוב לא סבל אותו העולם.

 

"וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו" (כד, ב)

ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אוהל חבירו (רש"י)

החסיד רבי חיים זצוק"ל מבריסק, נצרך פעם לעבור עם משפחתו לדור בעיר אחרת לתקופה מסוימת, בעקבות קרבות מלחמה עזים שניטשו באותה עת בבריסק.

והנה בהגיעם שמה, גילה ר' חיים לתדהמתו שמצב הצניעות באותה עיר הוא בכי רע, ונתיירא מאוד על שמירת קדושת העיניים שלו ושל בני ביתו.

לפיכך היו יושבים בביתם כשכל החלונות, הדלתות והתריסים מוגפים וסגורים כל היום, והאירו את הבית באור הנרות גם במשך היום, לבל יכשלו חלילה בראיה אסורה!

והנה יום אחד, הגיע אליו לביקור אחד מן האריות שבחבורת סגל תלמידיו, ובהגיעו אל הבית התפלא לראות שהכל סגור ומסוגר על מנעול ובריח באמצע היום, ונצרך לנקוש בחוזק על שערי הדלתות, עד ששמעו את נקישותיו ופתחו השערים בפניו.

לאחר שנכנס פנימה, תמה בפני רבו ושאל ממנו פשר דבר, מדוע הכל כאן חשוך ומסוגר כך באמצע היום?

ענה לו ר' חיים, הרי זה רמב"ם מפורש!

תהה התלמיד ולא הבין, היכן מצא רבינו ברמב"ם שצריך כך להסתגר באפלה ועלטה?

פתח לפניו ר' חיים את 'היד החזקה', ב'ספר המדע' בפרק השישי מהלכות 'דעות' (הל' א), והחל ללמוד עמו יחדיו בלשונו הצח של הרמב"ם ז"ל: "דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו – לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים, ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך, כדי שלא ילמוד ממעשיהם וכו'.

אם היה במדינה שמנהגותיה רעים, ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים.

ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות, או מפני החולי, ישב לבדו יחידי, כענין שנאמר (איכה ג, כח) 'ישב בדד וידום'" עכ"ל.

"הרי לפנינו" – סיים ר' חיים – "מפורש מוגדר ברמב"ם – זה המצב שאנו נתונים בו כעת, שמפני הגייסות שבבריסק אין אנו יכולים כעת לחזור למקומנו, בין חבורת התלמידים יראים ושלמים, ונאלצנו לעבור לתקופת מה לעיר זו שמנהגותיה רעים, והמראות הפרוצות שבחוץ מזיקים מאוד לנפש ולנשמה – לפיכך הוכרחנו לקיים פסקו של הרמב"ם ז"ל, לישב לבדו יחידי בדד, ולהסתגר מפני כל הרוחות הרעות".

(טיב הקהילה)

 

"ויחר אף בלק אל בלעם… לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים… ויאמר בלעם אל בלק… אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבר את פי ה'" (כד, י-יג)

צריכים להתבונן, מדוע זעם כל כך בלק על בלעם ומה היתה סיבת חרון האף הגדול הזה, הרי בלעם, מיד בבואו אל בלק, אמר בראשית דבריו: "הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה, הדבר אשר ישים אלוקים בפי אותו אדבר" (כב, לח), הרי שבלעם הקדים והודיע לבלק שאין באפשרותו לומר דבר נגד רצון ה', ומדוע איפוא יצא נגדו בלק בחמת זעם על שקיים ציווי ה' ובירך את ישראל.

ביאר הגאון בעל בית הלוי זצ"ל בדרך משל: אם יאמר אדם לחבירו, הרי לך עשרים וחמשה רובלים ולך הכה את רב העיר על לחיו, ישיב הלה: "לא אוכל לעשות הדבר הזה".

ואם יאמר, הרי לך עשרים וחמשה רובלים, לך ותרים את חומת העיר, שוב ישיב, "לא אוכל לעשות הדבר הזה".

והנה, הגם שהתשובה היא זהה, בוודאי יש הבדל מהותי ביניהם. בראשונה "ניתן" להכות את רב העיר על לחיו, אלא ששכלו ורוחו האנושית מונעים בעדו מלעשות מעשה כה שפל ולכן התשובה היא "לא אוכל", לעומת חומת העיר, באמת אינו מסוגל להרים את החומה.

ויש נפקא-מינא ביניהם: אם יגדיל המבקש את שכר המעשה ויבטיח לראשון עשרת אלפים רובלים ובלבד שיכה את רב העיר על לחיו, יתכן שיסכים לעשות זאת, ואם פיקח הוא, יבטיח לרב העיר אלף רובלים, כדי שהלה יסכים לכך…

מה שאין כן אצל השני, אף אם יבטיחו מיליון רובלים, אין הוא מסוגל לבצע את הבקשה, כיון שזהו מעל לכוחותיו.

כאשר הודיע בלעם לבלק שאין ביכולתו לקלל את ישראל נגד רצון ה', חשב בלק שכוונת בלעם לומר, שאין רצונו לעשות דבר נגד רצון הקב"ה, בגלל טוהר רוחו.

אך בלק אשר הכיר את מידותיו הרעות של בלעם סבר כי אם יוסיף לו כסף וזהב, יכול להטות את לבו לאשר יחפוץ. אך כאשר ראה בלק פעם אחר פעם כי בלעם עומד בדעתו ואינו מקלל את ישראל, חרה בו אפו ואמר לו בזעם, מה זאת עשית "לקוב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך".

על כך השיב לו בלעם: טעית בהבנתך, סבור היית כי באמת אוכל לקלל את ישראל ורק רוחי העדינה תמנע אותי לעבור על רצון ה', ובשל כך חשבת כי הכסף יטה את רצוני, אין הדבר כן, האמת היא שאף "אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב – לא אוכל" – אין לי כל אפשרות, "לעבור את פי ה'". כדברי חז"ל בסנהדרין (קה:) שנתן הקב"ה "חכה" בפי בלעם אשר מנעה ממנו את האפשרות לקלל. (בית יצחק)

א גוט שבת

 

ליקוטים נפלאים | נערך ע"י הרב ברוך רובין שליט"א

לקבלה במייל: LikutimNiflaim@gmail.com

 

אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתים בפרסומינו צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש באמצעות כתובת המייל: haredim.ashdod@gmail.com

הורידו עכשיו את האפליקצייה המובילה של 'חרדים אשדוד' אליכם לנייד
תגובות
אין לשלוח תגובות שאינם הולמות או מכילות דברי לשון הרע, הסתה ורכילות.
במידה ולא ניתן להגיב - הכתבה סגורה לתגובות.
עדכון תגובות במייל
עדכן אותי על
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
אולי יעניין אותך
״ונִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם״
עוד כותרות
error: Content is protected !!
דילוג לתוכן