מהחיידר באשדוד לבית “האח הגדול”: הסיפור שמטלטל את החרדים

יוסי ריינר, הדובר החרדי של חבר הכנסת צבי סוכות, מעורר בימים האחרונים סערה נרחבת בציבור החרדי, לאחר שנודע כי השתתף לאודישן של תוכנית הריאליטי ״האח הגדול״. הפרסום עורר ביקורת חריפה, בעיקר בתוככי הציבור החרדי.

לצד הביקורת הציבורית, התפתחה גם פרשה רגישה במיוחד: בנו של ריינר, הלומד בתלמוד תורה של הממ״ח (ממלכתי חרדי), כמעט וסולק ממוסד הלימודים בעקבות הסערה. ריינר פנה למשרד החינוך וניהל מאבק מול הנהלת התלמוד תורה – שבסיומו הוחלט להשאיר את הילד במסגרת החינוכית.

בעין הסערה, בחר ריינר לפרסם טקסט אישי, כן ומטלטל, שבו הוא פורש את סיפור חייו – מילדות של עוני ומחסור באשדוד, ועד דרכו הציבורית כיום. הטקסט, שפורסם במלואו, עורר תגובות רבות והפך לחלק מרכזי מהדיון הציבורי סביב הפרשה.

וכך כתב יוסי ריינר:

בן 29.

א׳ בטבת.

אני עוצר לרגע, לא כדי לסכם – אלא כדי לזכור.

ובעיקר כדי לא לשכוח.

גדלתי באשדוד, בבית של 7 ילדים.

בית של עוני, לא סיפור השראה ולא קלישאה, עוני יומיומי.

הורים מדהימים שנתנו לנו חום, ערכים ואהבה בלי סוף.

אבל כסף לא היה.

ולפעמים גם אוכל לא.

רעבנו ללחם, פשוטו כמשמעו.

כילדים היינו חולמים בלילות על פריכיות,

על ביסקוויטים לחיידר אחר הצהריים,

על משהו קטן שייתן תחושת שובע.

מנה חמה כשחוזרים הביתה מהחיידר לא הייתה עניין שבשגרה.

יום אחד אורז לבן.

יום אחד פתיתים.

יום אחד תפוחי אדמה.

דג לשבת, טרי או קפוא, לא היה חלק מהעולם שלנו.

גדלנו על צנצנות גפילטע פיש, וככה נראו החיים.

בשנים האלה נצרבה בי הבנה אחת שקטה,

לא דרמטית, לא מתלהמת.

שיום אחד, כשאוכל, אעמוד במקום שבו אפשר להשפיע.

לא בשביל כוח, אלא בשביל אנשים.

בשביל מי שלא יודעים לצעוק.

בשביל מי שפוחדים להילחם.

בשביל מי שמתרגלים לזה שלא סופרים אותם.

עם השנים מצאתי את עצמי שוב ושוב בצמתים שבהם צריך לבחור,

לשתוק או לדבר.

להחליק או לדייק.

להיות נוח או להיות נכון.

ובחרתי בדרך שמאמינה בכוח של מילה מדויקת.

ביכולת של טקסט לשנות מציאות.

בהבנה שעמידה על אמת גובה מחיר, אבל גם נותנת משמעות.

לא תמיד זה נעים.

לא תמיד זה זוכה לאהדה.

אבל זה תמיד מחובר למקום שממנו באתי.

כשאני עומד היום מול מאבק, מול עוול, מול סיפור שצריך לזעוק –

אני לא חושב על עצמי.

אני חושב על אותו ילד רעב מאשדוד.

על נער שמחכה שמישהו יעמוד בשבילו.

האיש הזה לא הגיע אז.

אז היום אני משתדל להיות הוא.

לא הגעתי לפסגה.

ואני גם לא מחפש קיצורי דרך לשם.

דרך ארוכה עוד לפניי, אבל כשאני מביט לאחור אני מבין מה שהצלחתי לעשות עד עכשיו.

דרך עמוקה, מלאה בעשייה ובהשפעה.

דרך שנותנת לי סיפוק לא בגלל התוצאה, אלא בגלל הכיוון.

אני יודע מאיפה באתי.

אני יודע למה אני כאן.

ואני יודע לאן אני רוצה להגיע.

א׳ בטבת.

בן 29.

עם זיכרון חד, רעב שלא נעלם,

ורצון אחד ברור להמשיך להשפיע.

להמשיך בשביל הילד ההוא מאשדוד שאף פעם לא שכחתי.

אף פעם.

בזמן שניהל ריינר את המאבק על הישארות בנו בתלמוד התורה כתב את הדברים הבאים: 

אני מקבל עשרות תגובות מאז אתמול, ברשתות וגם מאנשים שפגשתי הבוקר באקראי ברחוב. קודם כל תודה. תודה לכל אחד ואחת מכם על החיזוק, האכפתיות והעמידה לצידנו. כעת לעדכון החשוב.

לאחר שעות של בירור ושיחת הבהרה במשרד החינוך, אני שמח לעדכן שאורצו'ק, הילד הקטן והטהור שלי, ימשיך ללמוד בחיידר שהוא כל כך אוהב, חיידר ממ"ח בעש"ט.

אור ימשיך ללמוד שם למרות ניסיונות של מספר עסקנים, בהם גם גורמים פוליטיים בעיריית בית שמש ועוד אנשים קטנים שהפעילו לחץ כבד כדי לסלק אותו מהמוסד. לצערם, זה לא יקרה. אור נשאר בחיידר.

הוא נשאר משום שיש גבול ברור שאי אפשר לחצות. הגבול הזה נקרא משרד החינוך. וזה הנס של כולנו כהורים. במשרד החינוך יש נהלים, יש חוק, ויש אחריות. עם הדברים האלה אין משחקים.

אור נשאר גם בזכות אנשים טובים ובלתי צפויים. דווקא כאלה שלא בחרתי בהם בבחירות האחרונות למועצה היו הראשונים להתקשר, לחזק, ולהבהיר שהם יעמדו לצד החוק ולא יאפשרו תקדים מסוכן של סילוק ילד ממוסד חינוכי בשל פעילות ציבורית של הוריו. סגן ראש העיר וראש מינהל החינוך איציק אלמליח הוכיח במעשה שהוא קודם כל מענטש, איש ציבור שפועל ביושר, באחריות וללא מורא.

תודה גדולה גם לאגודת הממ"ח. ארגון שהקים בעשר אצבעות את מוסדות הממ"ח ונלחם יום יום כדי שהחזון לא יטושטש, כדי שהמסגרות הללו יישארו בית אמיתי לציבור החרדי העובד, ולא יהפכו לעוד מוסדות שמדירים ומסלקים את מי שלא מתאים למיינסטרים.

הגעתי לפגישה במשרד החינוך מוכן למאבק, וגיליתי שאין חזית. פגשתי אנשי מקצוע רציניים ואחראיים. המפקחת רונית זיו עמדה כחומה בצורה, הבהירה ברגישות אך בנחישות שהמוסד כפוף לחוק ולנהלים, ורק לפיהם מתקבלות החלטות. ראוי לציין גם את מנהל המוסד ואת הרפרנטית, שפעלו באחריות ובשיקול דעת כדי ליישר את ההדורים ולהעמיד את טובת הילד בראש סדר העדיפויות.

ניסיון לסלק ילד ממוסד חינוכי כדי ללחוץ על הוריו להפסיק פעילות ציבורית, או כדי להרתיע אשה מהתנדבות במשטרה בשל העובדה שהיא נושאת נשק, איננו עילה חוקית. נקודה.

וזה בדיוק ההבדל המהותי בין מוסדות פטור לבין מוסדות ממלכתיים בפיקוח המדינה. בציבור החרדי התרגלנו למציאות שבה מנהלי מוסדות מחזיקים בכוח כמעט מוחלט, עליהם נאמר כִּי הִנֵּה כַּהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח. אז זהו. במוסד ממלכתי ומפוקח זה לא עובד כך. המנהל מתווה מדיניות, אך כפוף לחוק, לנהלים ולפיקוח.

אני נשאר יוסי. אמשיך לפעול ללא מורא וללא חת בזירה הציבורית. י

אסתי נשארת אסתי. היא תמשיך להתנדב במשטרה.

ואור?
ימשיך להאיר את העולם❤️.