"למדתי בישיבת "תורה אור" באשדוד, ולאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר "מעיין" בפתח תקווה." מתחיל אלחנן את הראיון עם "חרדים אשדוד".
"במהלך כל השנים בבית הספר, אליהו הי"ד, היה בשבילי מורה דרך. כשהיה קשה, הוא ידע מה להגיד ומה לעשות באותו הרגע. אדם שלימד אותי שאתה רואה אדם חלש – תן לו עזרה. תמיד תגרום לאנשים לחייך, לא משנה מה קורה לך. תמיד תהיה שם בשביל האחר. הוא היה "קוד" המשפחה, המוביל לאחים ולאחיות ולהורים.
לפני שהתגייס היה עובד ימים ולילות כדי להתחתן ולהקים בית בישראל. חשיבות המדינה תמיד היתה לנגד עיניו ועם כל זאת, לא היה זמן שלא דיברתי איתו, גם כשהיה בעבודה- תמיד הוא היה שם בשביל כולנו. הוא היה הנשמה שלנו."
מה היה מסמל את אליהו מעבר לזה שהיה האח הבכור בשבילך?
"אחי דגל במשפט אחד שחיזק אותי תמיד: "כל כאב בחיים – תהפוך אותו לעוצמה".
כשנה לפני שהוא נהרג, שנה לפני השביעי לאוקטובר, היתה הלוויה לאחיין שלי שנפטר. לא אשכח כשבכיתי, ואליהו אמר לי: "אלחנן, אל תדאג, הוא במקום טוב" ההסתכלות שלו בפנים שלי כשאמר את זה – זו הייתה הרגשה שאי אפשר לתאר. ובלוויה שלו זה היה אובדן גדול שאין את אליהו שיחבק ויחזק את כולם בשעת משבר.
זכורה לך התרחשות חריגה בימים שלפני אותו יום שאליהו נפל?
אבא שלי מספר שבאותו יום הוא היה אצלנו להניח תפילין עם הבנות ועם אשתו הודיה. הוא ראה על אליהו אור בפנים, ואמר לו: "אליהו, אולי תישאר איתנו החג?" ואליהו הגיב: "אני לא יכול, יש לי משמרת, אני חייב ללכת". הפנים של אליהו היו זוהרות, ולאחר מכן אליהו אמר לאבא: "אבא, אם תוכל, שמור לי על הבנות ותדאג להודיה אשתי". המשפט הזה חקוק בזכרון אבי לעד – מילותיו האחרונות של אליהו עם אבא."
הבוקר של ה-7 באוקטובר: קח אותנו אחורה ליום ההוא. איך זה התחיל?
"באותו יום, ב-7.10, העירו אותי ואמרו לי: "יש מלחמה, קום". רואה שהאזעקות לא מפסיקות, פותח את הטלפון להבין – ורואה סרטון של ניידת בשדרות מקבלת ירי ממחבלי חמאס. זורק את הטלפון ואומר: "כמה דקות האירוע הזה נגמר בוודאי! זה פשוט לא הגיוני". עוברות כמה דקות, ואני שולח לאליהו הודעה: "שמור על עצמך". ידעתי שהוא צריך להיות באותה משמרת, והכרתי את אחי – הוא לא יתחבא, הוא יצא וילחם. מתקשר אליו ושולח עוד הודעות, אבל אין מענה. מתחיל להיכנס לטלגרם, לפייסבוק, לכל פלטפורמה אפשרית – לראות אולי קצת מידע עליו. מתחיל לראות סרטוני זוועות, העיקר – לראות איפה נמצא אחי. מבין שהאירוע כבר לא יגמר תוך כמה דקות."
מתי הבנת שאליהו נפל?
"מגיעות שעות הערב, מבינים מה היה בתחנת שדרות, אני מבין שהוא לא מהשוטרים שהיו מחוץ לתחנה, רואים את התמונות מהקרבות, רואים מה נשאר מהתחנה שומעים את הדיווחים ומבינים שלא נותר לו סיכוי. באותו רגע, הרגשה בגוף שזה פשוט לא הגיוני. אתה לא מאמין, אתה אומר לעצמך אין מצב! ועדיין בין כל האדרלמוסיה שהיתה לא ניתנה הודעה רשמית. ביום ראשון, בערך בשעה 14:00, הודיעו למשפחה שיש זיהוי גופה. הלב מסרב להאמין, והמוח לא מעכל את זה. הגיע יום ההלוויה, ועדיין אני לא מעכל, רק ברגע שהניחו את הגופה אני מתחיל להבין שמפה הוא לא יצא.
מתחילים הימים של השבעה, אתה רואה את עם ישראל בתפארתו: מאות אנשים שמגיעים לנחם ולכבד ואני אומר לעצמי מתוך "בועה": "לא הגיוני שאנחנו גם חלק מהמשפחות השכולות, שאנחנו בתוך הקטגוריה הזאת ועוד על אליהו ובלעדיו??"
איזה מחשבות עברו עליך בשבעה? על היום שאחרי ושעדיין אנחנו במלחמה בקנה מידה היסטורי?
"ביום השני של השבעה החלטתי: אני מתגייס למשטרה בשדרות. הייתי גר בפתח תקווה, לא עניין אותי מה הקשיים שצריך לעבור. החלטתי: אני מתגייס לתחנה. ידעתי שיהיו לי קשיים להתגייס בגלל הנסיבות האישיות, אבל אמרתי לעצמי אני אלחם עד שיגייסו אותי.
סיפרתי את ההחלטה הזו להוריי, ואבי אמר לי: "בן אחד כבר הלך לי למדינה, אני רוצה אותך קרוב אליי".
לאחר השבעה, נפגשתי עם קצינה משדרות בשם בר מנשורי, אמרתי לה: "עוד מעט תראי אותי בתחנה". היא חשבה שזה החלטה רגעית ושאני לא רציני. היה קשה מאוד להורים שלי לקבל את זה, אבל, לאחר שיחות ומאמצים, ההורים שלי נתנו לי את ברכת הדרך והתחלתי בתהליך הגיוס, וכיום עברתי דרך ואני ממש בימים אלו עושה טירונות בבסיס מג"ב כשאליהו לנגד עיניי"
איך זה היתה ההרגשה להגיע דווקא לשדרות, למקום ההוא שאחיך נלחם ונפל בו?
"כשהגעתי לתחנה, הכול היה הזוי – אזור חדש ומרוחק שלא גרתי בו, מקום חדש, שינוי חיים. אבל ההחלטה להתגייס לאותו מקום נפילתו של אחי הגדול, הייתה הבחירה הטובה ביותר בשבילי. וכמו שאמרתי קודם, לאחר שעשיתי שירות במשטרת שדרות כשנתיים, החלטתי לעבור למג"ב, וגם כאן ההורים אמרו לי: "ה' איתך, ואליהו איתך, הם שומרים עליך".
בסוף, ההבנה היא: כל כאב – להפוך אותו לעוצמה, והגנה על המולדת – זו זכות שלנו, והבנתי שאליהו "הוריש" לי את התפקיד – לדאוג, לשנות דברים ושזה נמצא בידיים שלנו.
אחד הדברים שכתבתי: להיות אח שכול זה למות פעמיים. פעם אחת – להתאבל על אחיך. פעם שנייה – לראות את הוריך נקרעים בליבם. הפעם אין מי שיחבק אותך בהלוויה, אלא אתה צריך לחבק אחרים ולחבק את עצמך. זה משהו שהוא השאיר בי ואני מרגיש שאני ממשיך את דרכו. אליהו איתי כל יום. להפוך את הכאב לעוצמה.
